נו, אז מה? עדיין צריך לשמוע להם. הם בכל זאת אלה שמחזיקים בנבואה. אז אל תהיו חברים שלהם, תחסמו אותם בפייסבוק, במקום השם שלהם תרשמו "לא לענות" ברשימת אנשי הקשר שלכם, אבל תקשיבו לנבואה שלהם.
אם רק היינו מקשיבים... אולי הנסיך לא היה על הספקטרום. אולי. למה? מה קרה? יופי שאתם שואלים כי בכל מקרה התכוונתי לספר. זוכרים את גן עם טבע חרא. אז זהו שהיו שם כמה סימנים שראינו בנסיך, כאילו שבאו לסמן לנו את הדרך והתעלמנו מהם. כמובן בדיעבד. גם חוכמה.
מסיבת חנוכה כולנו מתכנסים בגן לחגיגה. מנהלת הגן שנראתה לנו בתחילה מסובבת, ומיום ליום הוכיחה את עצמה, התחפשה לסביבון גדול. כולה טבולה בתוך סביבון מקרטון, שתלוי באוויר בחסדי ביטנה ורק ראשה מציץ החוצה. הזוגית שלי לוחשת לי באוזן "פורפרה טְרי ג'י". אני מביט ממול. בצד השני של האולם, שורת גננות יושבות ומסתכלות הישר עלינו וממתינות לתגובה שלי, כדי להבין אם הלחישה של הזוגית באוזני מכילה העברת דחקות על הפורפרה (הוכחה ללחישהמהסוג הזה הוא צחוק מתגלגל שלי) או שמה מחמאות על ההשקעה הרבה במסיבה. מכיוון שכך, מיד עשיתי פרצוף של נכון ממש מדהים שהויזואלייה שלו היא הנהון בלופ עם הראש ועזרה מהשפתיים שיבינו שהן עושות פיש פיש.
לאחר ההופעה של הפורפרה, הגיע השעה למופע של הילדים עצמם. באמת בלי ציניות. היה מדהים לראות ילדים בני פחות משנתיים, עושים תנועות שהם למדו בצורה כמעט מושלמת. חוץ מילד אחד. הנסיך. הוא עשה את התנועות שבא לו. בלי שום קשר לשאר. הבטנו עליו אני והזוגית ומילמלנו להורים האחרים. "אין הילד שלנו הוא ילד חופש. רק הוא, Free Spirit עושה את התנועות שבא לו. ניגשת אלי אחת הסייעות ואומרת לי "מה שלא עשינו, הוא לא הסכים לשתף פעולה. אז הנחנו לו. אמרתי לה "טוב שכך. אם לא בא בטבעי אז לא".
אני מודה שאחרי שסיימנו את כל טקס "הילד חופש", אצלי בחזה היה קצת כבד. כשלא בא לי חפירות, אני מיחס את זה למשקל שהרמתי היום עם ״ימית אימון בחדר כושר״ (ככה אנחנו רושמים היום אנשי קשר בטלפון; שם פרטי ובמקום שם משפחה רושמים מה לנו ולהם). כמובן שזו לא הסיבה לכח הכבידה שהופעל על החזה שלי, אלא הגוף שצועק הלו! זו נורת הזהרה. יופי שהוא נשמה חופשית וכל החרטא הזה, אבל אם הילד לא מיישר קו בגיל שנתיים וכולם כן, אז כדאי לבדוק עוד אופציות חוץ מנשמה חופשית. אבל לא היה אף אחד בבית לענות לזה.
המקרה השני שיכל לסמן לנו את הדרך היא גננת צעירה ומתוקה. הנסיך באמת אהב אותה וגם ההתחנפות שלנו שהוא מזכיר אותה הרבה בבית, כנראה עבדה. היא השקיעה בו זמן והרבה פעמים במצלמה ראיתי אותה יושבת איתו ומקדישה לו זמן אישי. אבל מה, היא לא היתה העיפרון הכי מחודד בקלמר. האמת שזה לא משנה. בגיל הזה התמהיל של המשקה שצריך ללגום הנסיך הוא יותר של אהבה וחום ופחות של גבולות ושיטות מחקר במכון ויצמן. צהריים אחד שהגעתי לגן, תפסה אותי המתוקה הזו ואמרה לי בארשת פנים רצינית ואולי קצת מפוחדת. אתה יודע?! נראה לי שהנסיך קצת ילדותי. הסתכלתי עליה כשאני מריץ לעצמי בראש לא, זה לא אמיתי, זה לא קורה לי באמת. הגננת של הילד שלי, שהוא עוד לא בן שנתיים טוענת שהוא ילדותי. לא, זה אשכרה קלאסי. חייכתי אליה חיוך גדול ועניתי "את יודעת מה, אולי את צודקת, אבל בואי נמתין עם זה עוד כמה שנים ואם הוא ימשיך להיות ילדותי, ניקח אותו לטיפול בשוקרים חשמליים שהוא ישכח את ילדות שלו ברגע.
אוי יקרה שלנו, אם היית יודעת מה את מנבאת לנו. חבל רק שלא השתמשת במילים אחרות. לא חייב שיהיו כאלה מפוצצות ומקצועיות. למשל: "תשמע אני מבלה הרבה עם הנסיך, נראה לי שיש בו משהו שונה. יכול להיות שאני טועה, אבל לדעתי שווה שתפנו להתפתחות הילד לאבחון". בדיוק מה שעשתה הגננת שלו שנה וחצי אחרי.
מסקנת הספקטי: אם אתם רואים שמשהו בילד שלכם שונה קצת, מישהו זורק לכם מילה. אל תנפנפו את זה. קחו את הילד לאבחון הכי מוקדם שניתן. מקסימום הוא ישחק קצת עם מבוגרים שהוא לא מכיר ואתם תקבלו אישור לכך שהכל בסדר... או שלא. אבל תוכלו להתחיל לטפל. המח שלהם אלסטי בגיל הזה ואפשר לעשות שינוי אדיר, אפילו להוציא אותם מהספקטרום. כן כן. ממליץ בחום על הפוסט של "מפנה".
לא צריכים להיות נביאים בשביל לדעת שזה מעניין גם את החברים שלכם. שתפו!
Comments