מוח מלא

אחד האתגרים עם הנסיך שלנו, הוא הרגישות שלו לרעשים, לבדים ולכל מיני פתקיות שמוצמדות לבגדים. האטלסית סורגת לו סוודרים והוא מזהיר אותה מראש שלא יהיו מגרדים. לכן באזורים הבעייתיים, מעצבת האופנה מהרי האטלס, תופרת לו בד נעים ורך. יוצא מכוער, אבל אין כמו סוודר של סבתא.

​

והנה בא מחקר וטוען שזה טבעי. זה מה שקורה כשלילד שלך יש יותר מוח ממך. האמת שקראתי את המחקר ונראה לי שהמסקנה מרחיקת לכת. יש עוד סיבות אפשריות לרגישות חושית.

​

ממחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, עולה שחלק מהילדים על הרצף האוטיסטי, לא מסתגל למגע או צליל חוזרים, אפילו לאחר מספר דקות. אצל מרבית האוכלוסייה, גירויים חושיים כמו רעשים או מרקמים חריגים מעוררים פעילות באזורים מוחיים המעבדים מידע חושי, אבל אם הגירויים נמשכים, המוח מפחית את התגובה אליהם. במילים פשוטות - הרגל. הרגל חושי, מאפשר למוח לסנן גירויים ולתעדף אותם, בתחרות החושית על משאבי הקשב. אין צורך להפנות קשב לרעש מונוטוני של מזגן, או לפתקית בצוואר או למוסיקה במסעדה. יש למוח דברים חשובים יותר לעשות עם הקשב... לא אצל ילדים על הרצף האוטיסטי.

​

המחקר מצא כי חלק מהילדים על הרצף האוטיסטי, לא מראים יצירת הרגל חושי. זה מסביר למה ילדים אלה מראים תגובות חריגות לתחושות, כמו למשל לכסות את אוזניהם בסביבות רועשות, או לסרב ללבוש בגדים עם תגים מגרדים. זה כאילו שהמוח שלך ממשיך לנסות להבין ולעבד את הגירוי, מבלי יכולת לתעדף את הקשב. זה סופר מתיש.

​

הצעה שלי שעובדת עם הנסיך; אנחנו מסכמים בכל פעם שיש גירוי חזק מידי, שנותנים למוח לנסות להתרגל. אם ממשיך להיות לו קשה אחרי חמש דקות, עוזרים לו ומפסיקים את הגירוי. עד היום זה עבד. הגירוי היחיד שנאלצנו להפסיק, היה הסוודר שהאטלסית סרגה. כשהיא שואלת למה הוא לא לובש את הסוודר, אנחנו אומרים לה שהוא בכביסה. שקר לבן בכביסה צבעונית.